רכליס נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח'

פסק דין

לפניי תביעה שהוגשה בהתאם לחוק הפלת"ד.

הנתבעת טוענת כי לא מדובר ב"תאונת דרכים" ולכן לא רובצת עליה חבות כלשהי לפיצוי התובע.

הדיון בתיק פוצל והתמקד בשאלת היות התאונה "תאונת דרכים".

מטעם התובע הוגשו שני תצהירים, האחד תצהירו והשני תצהיר שמסר מר פרדי דוד הנהג במשאית המעורבת.

כבר עתה יש לומר שהמחלוקת העובדתית מצומצמת ביותר, אם בכלל קיימת.

על פי גרסת התובע בתצהירו, הוא מועסק ע"י חברת ש.ל.ח. גדות כקצין בטיחות של מפעלה. פעם בחודש הוא עורך בדיקה בטיחותית של משאיות החברה ולפני יציאתן לסידור עבודה.

ביום 21.12.10 בשעה 6:35 או בסמוך לכך, לאחר שסיים התובע את בדיקת הבטיחות של אחד המשאיות והמשאית הייתה מונעת לקראת נסיעה לסידור העבודה , עלה התובע על מדרגות המשאית בכדי לחתום על רישיון מוביל כדי שהמשאית תוכל לצאת לדרכה.

המשאית הייתה מונעת, בתא הנהג ישב מר פרדי דוד.

מר דוד התכופף לכיוון תא הכפפות כדי להוציא את מסמכי המשאית ואז איבד התובע את שיווי משקלו ונפל ממדרגת המשאית לרצפה ונפגע.

התובע הצהיר בהגינותו כי איננו זוכר פרטים מהנפילה וייתכן שאיבד הכרתו.

הגם שהתובע איננו מסוגל להצביע על סיבת הנפילה הוא מעלה בתצהירו סברה לפיה ייתכן וקבינת המשאית זזה בגלל שמר דוד התכופף לכיוון תא הכפפות.

ב"כ הנתבעת ביקש למחוק סעיף זה המהווה עדות סברה והפנה לכך שעד הגשת התצהיר לא נטען כי קבינת המשאית זזה.

כבר בשלב הזה ניתן לקבוע כי טענה זו לא הוכחה (גם לא על פי הממצאים מעדות מר דוד), התובע אינו יכול להעיד ולומר מה בדיוק גרם לנפילתו והנטל להוכחת גרסתו רובץ לפתחו. לטעמי גם אין חשיבות רבה לנקודה זו שאיננה משליכה על העקרונות המשפטיים המביאים להכרעה בתיק זה.

מר דוד חוזר על אותן עובדות שהופיעו בתצהירו של התובע, גם הוא מצטרף לסברה בדבר תזוזת קבינת המשאית ברם בהגינות רבה העיד כי הוא עצמו לא הרגיש את תנודות הקבינה ובין היתר משום שגם כיסאו משוכך באופן פניאומטי וכי הוא לא ראה כיצד התובע נפל אלא רק שמע את החבטה בקרקע.

כאן המקום להבהיר, התובע איננו נהג המשאית, הוא לא היה אמור לנסוע במשאית, התאונה לא ארעה בעת ביצוע בדיקת הבטיחות למשאית, המשאית הייתה בעמידה מוחלטת ובחצרי החברה טרם הנסיעה, אין טענה ובוודאי לא טענה שהוכחה כי תנודות הקבינה נגרמו בגלל הכוח המכני/המנוע של המשאית, התאונה לא ארעה בעת עליה לרכב או ירידה ממנו וכאמור התאונה ארעה עת התובע המתין על מדרגת הקבינה לקבל את מסמכי הרכב על מנת לחתום כחלק מנוהלי החברה בנוגע לבדיקות הבטיחות החודשיות.

מערכת עובדות זו היא הבסיס להכרעה.

לסיום הפרק העובדתי, יצוין כי התאונה הוכרה ע"י המל"ל כתאונת עבודה, לתובע, יליד 1956, נקבעה נכות צמיתה בשיעור 10% והוא חזר לעבודתו בחברה.

ב"כ הצדדים סיכמו והפנו לפסיקה ברם יש לומר כבר עתה שחלק ניכר מהפסיקה איננו רלבנטי עוד נוכח תיקון מס' 8, ירידת קרנם של שימושי הלוואי ברכב וההתמקדות במבחן התעבורתי ברוח פסיקה מצמצמת.

לפני תיקון מס' 8 היו חלוקים בתי המשפט בסוגיות גבוליות כגון זו שבתיק לפני אלא שביום 29.10.07 נקבעו העקרונות במסגרת הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון ברע"א 9084/05 אגד בע"מ ואח' נגד יעקב ינטל (להלן:"פס"ד ינטל").